<h1>שבלי הלקט הקצר דין כלאי בגדים סימן מ"ד</h1>
<h2>דף ג:</h2>
בפרק התכלת של מסכת ערכין אומר, הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראל, ומקשה התלמוד פשיטא, אי הני לא מחייבי מאן מחייב, כהנים איצטריכא ליה למימר, סלקא דעתך אמינא, הואיל דכתיב, לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מהם כל ישראל דלא אישתרי כלאים לגבייהו הוא דמחייבי בציצית והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגביהו לא לחייבי, קמ"ל, נהי דאישתרי בענין עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי, אנו רואין מזה מבגדי כהונה כלאים דאורייתא, ואיכא למימר דבגדי כהונה באומנות גדול ובחיזוק ואיפשר שהיו קושרין החוטין בהרבה מקומות, ומילתא דרבא בפרק התכלת מוכחא מילתא דקשר יחדיו כשעטנז דמי. והכי נמי מאן דאריג בגד אעפ"י שאינם מנופצים ומעורבים ביחד החוטין עצמן, אי אפשר מאן דאריג בגד אחד שלא יקשור החוטין זה עם זה בהרבה מקומות, אבל מאן דאבד חוטא דכתונא שהוא חוט אחד לבדו היכא שלא נקשר נראה הדבר דמדרבנן הוא.
הא דאמרינן ביום טוב, ערידלין אין בהם משום כלאים, אין לפרשם שהיו עולים על גב הרגל, אלא תחת כפות הרגלים היו עושין אותם, שאילו היו עולין על גב הרגל אעפ"י שאין בהם חמום אלא להגן עבידי, כיון שדרך העלאתן בכך אסירי שכל לבישה אסורה אעפ"י שעשויה להגין. וכן מוכח פירוש רש"י שלמטה מן הרגל היו. והצעתן של קשין אע"פ שבשרו נוגע בהן שריא. וליכא למיגזר בהו שמא יעלה על בגדו דהא לא להתחמם עבידי.
